בנם של לאה וחיים פרידברג. נולד ביום י"ח באדר תרפ"ב (18.3.1922) בעיירה זאקופנה שבפולין, ולו אחות.

יהודה (יוליוס) גדל בזאקפונה ולמד עם יתר ילדי העיירה בעיר הסמוכה קרקוב. נער נבון ופיקח, חברותי ואהוד. בזמנו הפנוי נהנה לנפוש בחופי העיירה ולגלוש לצד חבריו. ספורטאי מוכשר, שיחק כדורגל והיה חבר בנבחרת הוקי קרח באזור מגוריו.

בצעירותו התייתם מאביו ואיבד את אחותו כתוצאה ממחלה.

בשנת 1937 עלה ארצה וחבר למשפחת דודו בעיר חיפה. השתלב בלימודי תיכון ב"תיכון בסמ"ת" (בית ספר תיכון לחינוך מדעי וטכנולוגי) אשר הוקם בשיתוף ה"טכניון – מכון טכנולוגי לישראל". בהמשך למד הנדסת חשמל בטכניון, אך אחרי שנה הפסיק את לימודיו עם גיוסו לצבא הבריטי.

התאקלמותו בארץ הייתה מהירה והוא יצר קשרים חברתיים בקלות. תיארו אותו אוהביו: "יהודה היה ג'נטלמן מילדותו. בחור גבוה, בעל מבנה ספורטיבי, הופעתו מרשימה. ניחן בחוש צדק מפותח שהביא אותו לשמש כבורר בין חבריו".

במקביל ללימודיו הצטרף בשנת 1938 לשורות ארגון "ההגנה" שם עבר הכשרה פיקודית. בספטמבר 1940, עם התקדמות מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי ושירת באחת מפלוגות חיל הרגלים השייכות לרג'ימנט ה-"באפס" (Buffs) האנגלי. עבר קורס קצינים במחנה סרפנד (צריפין) ועם סיומו, בספטמבר 1942 שובץ לגדוד השני של הרג'ימנט הארץ ישראלי בדרגת סגן (לוטננט).

עם הקמת "הבריגדה היהודית" בספטמבר 1944 שימש כמפקד מחלקת מרגמות בגדוד השני. הוא לחם עם הגדוד בלוב ובאיטליה והפגין כישורי מנהיגות וחשיבה אסטרטגית מעולה. בגין הצלחתו בתפקיד הוענק לו עיטור הצטיינות. השתחרר בדרגת רס"ן (רב-סרן, מייג'ור).

בתום המלחמה היה פעיל ב"מוסד לעלייה ב'" – זרוע ארגון "ההגנה" אשר עסקה בהעפלה וסייעה ליהודים לעלות ארצה. עם שובו ארצה, עבד בחברת הנפט העיראקית ובהמשך התגייס למנגנון הקבע של "ההגנה" ושירת בלשכת ההדרכה.

עם פרוץ מלחמת העצמאות בנובמבר 1947 מונה יהודה למפקד גדוד בחטיבת "גבעתי". במהלך ההפוגה השנייה למלחמה, הקים ופיקד על חטיבה 18 - יחידת המרגמות הכבדות 120 מ"מ. החטיבה פעלה בנפרד מחיל התותחנים והשתתפה, בין היתר, בקרבות לטרון ובמבצע "חורב". בתום המלחמה, עבר קורס מפקדי חטיבות ומונה למפקד חטיבת "הראל" השייכת לעוצבת סיני.

בשנת 1952 מונה לתפקיד שליש ראשי, ובשנת 1953 נשלח לאנגליה לקורס פיקוד ומטה. מששב ארצה ולאחר שכיהן בתפקידים שונים בהצלחה יתרה, מונה בשנת 1955 לתפקיד ראש מטה פיקוד מרכז, ובהמשך ביולי 1956 מונה למפקד בית הספר לפיקוד ומטה (פו"ם). על יכולותיו ותפקודו יוצא הדופן עמד שלמה להט (צ'יץ'), אז חניך שלו ולימים אלוף, בכותבו: "אני הכרתי את יהודה בפו"ם... התקבצנו שם – קבוצת מדריכים סגני אלופים די צעירים, קצינים עם ותק של מפקדי גדודי חי"ר (חיל רגלים) בעיקר, קציני מטה ברמות גבוהות וקצינים בעלי רקע דומה...

היינו אז ישראלים טיפוסיים - יהירים במקצת. חשבנו שאנחנו 'עולים' על מפקדנו כי יש לנו יותר ניסיון קרבי – התנסינו בתפקידים יותר רבים... אולם, לא חלפו שישה שבועות – מקסימום – ונוכחנו עד כמה טעינו, עד כמה היינו שטחיים בהערכת מפקדנו. זאת הייתה דעה אחידה ששררה בקרב כולנו ללא יוצא מן הכלל. נוכחנו מהר מאוד שיהודה עולה עלינו בכמה רמות בכול.

הוא לימד אותנו איך לדבר, איך להקשיב, איך לא להיכנס איש לדברי רעהו, איך להתנסח בקיצור ובתמציתיות, איך לדבר אל החניכים שלנו – בכבוד ובדרך ארץ... לימד אותנו איך להתנהג כבני תרבות ותמיד היה מסביר לנו ש-ראשית הייה אדם אחר כך תפגין את ידיעותיך. גם בתורה הצבאית למדנו ממנו רבות. למדנו על קרבות וניתחנו איתו קרבות – וגם כאן נוכחנו לדעת שניסיון אינו מספיק – צריך לדעת להפיק לקחים ולדעת ליישמם. וכפי שלימד אותנו, ללמוד ביסודיות, להתעמק ולהבין ואז להסיק מסקנות תיאורטיות... הוא גם דאג לצד החברתי שלנו וגיבש אותנו לחבורה מלוכדת ומאורגנת".

בשנת 1960 מונה יהודה לשמש כנספח צה"ל בארצות הברית ובקנדה וזאת עד לפרישתו בדרגת אלוף-משנה. איכויותיו ופועלו בתקופה זו זיכו אותו באות הצטיינות מטעם ראש הצבא וועדת הקונגרס בארצות הברית - מחוות כבוד מיוחדת המוענקת בדרך כלל לגנרלים בכירים בצבא האמריקאי.

לאחר שחרורו המשיך בביצוע שירות מילואים פעיל בתפקיד ראש ענף קשר לעיתונות ושימש כקצין קישור לתקשורת הזרה במהלך מלחמת ששת הימים ביוני 1967 ובמלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973.

בד בבד עם שירותו הצבאי, הקים משפחה לתפארת עם שולמית (שולה) אהובתו. השניים נישאו בשנת 1944 ובמרוצת השנים נולדו להם שתי בנות – דפנה (דפי) ויעל. איש משפחה אוהב ואב מסור למשפחתו היה.

לאחר שחרורו מצה"ל מילא שורת תפקידי ניהול בתעשייה הישראלית, בין היתר, כיהן כמנהל האדמיניסטרטיבי של יצרנית הרכב "ליילנד" באשדוד, כסמנכ"ל "אוטוקרס" ובהמשך כמנכ"ל "מפעלי נייר מונטנה" ("מולט") שבנהריה. עם רכישת החברה על ידי "מפעלי נייר חדרה" מונה לתפקיד סמנכ"ל בחברה עד לפרישתו לגמלאות.

איש אשכולות ורב-פעלים היה. במקביל לתפקידיו הניהוליים שימש כדירקטור בקבוצת חברת "אשטרום", כחבר בהנהלת מד"א (מגן דוד אדום), כיהן במועצת המנהלים של "חי-בר" ופעל בוועד המנהל של מוזיאון תל אביב לאמנות ובבית הדין העליון של התאחדות הכדורגל הישראלית. נמנה עם מייסדי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה".

ברבות השנים הפך לסב, היה גאה בנכדיו ושמח בחברתם. תמיד נהנה מבילוי משותף עם משפחתו המורחבת.

יהודה פריהר נפטר ביום י"ב באב תשנ"ד (20.7.1994). בן שבעים ושתיים בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ברמת השרון. הותיר אחריו אישה, שתי בנות וחמישה נכדים.

כתב לזכרו האלוף שלמה להט: "יותר לא אשמע בטלפון את התואר His Worship. זהו תואר שיהודה העניק לי ומיד החזרתי לו בתואר זהה. פירושו של התואר 'הוד מעלתו'. אולם, מיד אחרי כמה שיחות – לא התאפקתי ואמרתי לו בערך כך: 'אתה מכנה אותי כך בגלל חוש ההומור שלך – אולם אליבא דאמת התואר בכנות מגיע לך. הוא מגיע לך עבור הג'נטלמניות שניחנת בה, עבור היושר הבלתי מתפשר שלך, עבור התבונה שלך, עבור החוש שלך לפרופורציות ועבור הדרך שבה אתה מתהלך עם ועבור הבריות, עם חן, עם סובלנות ועם דרך ארץ'".

באנציקלופדית הרשת "ויקיפדיה" נכתב ערך על יהודה ופועלו.

יהודה מונצח ב"גן הבנים" ובבית "יד לבנים" בתל אביב, ובאנדרטת חטיבת "הראל" בירושלים.